מדיניות תחבורה
ביישוב שלי מתלבטים עכשיו אם להרחיב את הכביש הראשי שמשתרע לאורך כל העיר. יש פקקים כל בוקר. לי הפקקים האלה לא מפריעים במיוחד, אני משער שלעבור את האיזור הזה אורך בערך חמש דקות יותר בימי העבודה מאשר בסופשבוע. אך תומכי ההרחבה טוענים שזה נחוץ כי לכביש אין שוליים וקשה לרכבי חרום.
להגיע לחולים כשהכביש עמוס.
העניין עורר סכסוך לא קטן בעיר, ושני הצדדים מחליפים כל מיני האשמות. תומכי ההרחבה אומרים שהמתנגדים סתם תופסים עמדה נגד כל דבר חדש, ובעצם מתנגדים לפיתוח או התקדמות כלשהם. המתנגדים, מצידם, טוענים שהרחבת הכביש תזיק לסביבה הטבעית ובעצם לא תפתור את הבעיה, כי יש צומת אחד ולו רמזור שימשיך לבלבל את התנעוה.
כוח ההחלטה נמצא בידי המועצה העירונית, שהיא קצת הפכפכה. אבל אפילו אני חושב שהאי–החלטיות הזאת מובנת. זה תמיד אותו דבר בפוליטיקה המקומית, אותם עשרה אנשים הולכים באופן קבוע (או: בקביעות) לישיבות המועצה. גרים פה למעלה מארבעים אלף איש, אבל איך לדעת מה רצון רוב הציבור, אם רוב הציבור לא יטרח להביע את דעתו?
מעניין שרוב האוכלוסייה מתעניין יותר בפוליטיקה לאומית, שהיא לא משפיעה הרבה על חייו, ומצפצף על בחירות מקומיות,שבתוצאותיהן תלויים השירותים הבסיסיים שכל כך חשובים לכולנו, כמו המשטרה, בתי–הספר, וכן הלאה. נו, אין מה לעשות–הבוחרים הם עסוקים!
