לוסי אהריש ,ערביה מוסלמית, ביו מדליקי המשואות השנה כצפוי לא כל התגובות היו חיוביות: "מה כבר עשתה הגברת הזאת שמגיע לה להדליק משואה?" לשאלה הזאת כבר היתה לי תשובה בראש, אז החלטתי להקליט את המחשבה בכתב, ולפני שהצלחתי לעצור את עצמי כבר היו לי 4 פסוקים ארוכים -- הצטרכתי לקצר. קודם כל, האוכלוסייה הישראלית הערבית ברובה לא מרגישה שהיא שייכת לישראל, לפחות לא לחלוטין. במצב שכזה אי אפשר להסתדר לבד, בלי דוגמה להתמצאות, בלי תקדים, השראה כלשהי, מישהו לו תזדהה, בעקבותו תלך. אבל למה דווקא לוסי אהריש? מלבד רמת הסתגלותה הגבוה, הענין הוא בתחום עבודתה: התקשורת. אם אצל הערבים זו היא לוסי אהריש, אצל היהודים הרוסים זו היא נטשה מוזגוביה. מה הם היתרונות? חשיפה תקשורתית להמונים, מקיפה ותכופה, ותחום עבודה שנותן הזדמנות לדבר על ענייני הקהילה, כמו גם על חייו האישיים כחבר הקהילה, לא במשחק אלא באופן גלוי לב, רציני, אינטימי ומשפחתי, כך שבו או בה יראו את עצמם וירגישו את מה שהיא מרגישה. בנוסף, גילה, כי שאלת הזהות היא הכי חריפה לנוער, וגם מינה, כפי שידוע מעמדה הבלתי מספק של אשת המגזר הערבי (ולפיכך הצורך להדגיש בתת-קבוצה זו). אך ישנו דבר אפילו חשוב יותר. למותר לציין, לוסי אהריש אינה אחת שתשתוק ותשב בשקט. דורשת היא את זכויותיה בעוצמה, בעוצמה שבוחנת את מגבלות שליטתם העצמית של רבים בימין הישראלי (כולל אותי). עם זאת, בסופו של היום, זה הוא גם דבר חיובי, אם בני עמה יראו זאת ויבינו, "הנה אחת מאיתנו, דורשת את זכויותיה, לא באלימות פיזית אלא באמצעים דמוקרטיים, והיא מוצלחת. זה אומר שישנם דרכים טובות מהאלימות." וזה באמת חשוב, הרי הדבר החשוב ביותר זה למנוע את האלימות.