Asaf Rozen
לילה שקט, יחסית לאתמול, אני יושבת במדרחוב הארוך של אלנבי, נותרה לי נעל אחת אבל אני לא דואגת לשנייה יותר מדי, אני יודעת מי לקח לי אותה, אבל אין לי זמן לרדוף אחריו עכשיו. אני צריכה למצוא מקום להתקלח בו, יכול להיות שההומלס פלייס פתוח, ואולי עם הסחת דעת קלה אצליח לעבור שם בכניסה. לא זה בטח לא יעבוד. אבל אני חייבת להשיג את המקלחת, כן, זה מספיק, עד פה, אני מסריחה כבר יומיים פה באלנבי, והשיער שלי, מפוצל ומפוזר, אבל זה לא הדבר הכי חשוב, השיער, למי אכפת מהשיער לעזאזל, אני מביטה מסביבי, לפחות מנסה קצת להסתכל, לקבל קצת הבנה מה מתרחש על המדרחוב שלי, ממש שלי, לצערי, אני לא רוצה את הבעלות הזו עליו. למה אני פה כל כך הרבה זמן, שום דבר לא נע פה, שום דבר לא מתקדם בשדרה הזו. הכביש עדיין בעשייה ומשולשים כתומים מונחים לכל אורך הרחוב, זוהרים להם, זוהר חזק מדי, אני חייבת לשטוף את פני, כמה שזה מסנוור, הספסל שלידי מלא פיצוחים שג'וני האפור השאיר פה, אני עוקבת אחריו די הרבה, לפחות בשבוע האחרון, מעניין אותי איך הוא משיג את האוכל שלו, ואולי בעצם אני עושה את זה כי הוא היחיד שלא הפחיד אותי פה, הכל מבחינתי זה פה, כל הרחובות מרגישים לי אותו הדבר, אותם המבטים, הרחמים, גם קצת רתיעה לפעמים, לפעמים אני מצליחה לתפוס אותם ברגע הקטן שבו הם מבינים שהם רוצים להתרחק ממני. אני כבר לא יודעת למה אני פונה אליהם, לאנשים האחרים, לאנשים עם הביטחון, אלה שכן יש להם הרגשה של בית, אני לא רוצה כסף מהם, ממש לא מהם, לא רוצה לבקש מהם דבר, למה שאני אבקש הרי הם לא מבינים דבר, הם עושים לי טובה שהם מסתכלים עליי, הנה בדיוק דיברנו עליהם, על האחרים. אחד מהם מגיע אלי, לא, הוא לא הגיע לפינה הזו בשבילי, למה שהוא יתייחס אליי בכלל, הוא מהאחרים, אין לו שמץ של מושג איך לפנות, אז למה שהוא יפנה, טוב, מספיק עם האיזור הזה, כל השטח שיצא לי לשבת בו בשדרה כאן מלא באותם הרגשות, חוסרים בתקוות,ף אני צריכה לעבור לחלק אחר של אותו הדבר, אותה הארץ, אותה האדמה, אולי יקרה לידי קסם, יכול להיות שיהיה איזה נס שיגרום למישהו לשים לי כסף בכוס, עד אתמול היתה איתי חברתי הטובה ביותר, היא תמיד הגנה על מפני אנשים שמנסים לגנוב חפצים, הם תמיד באים בזוגות, אחד מדבר איתי על זה שהוא רוצה לעזור לי והאחר, בדרכך כלל אחד שתקן, חוטף חפץ ומתחיל לרוץ מהר מאוד, הרבה ]עמים
Dec 18, 2020 4:10 PM