הלם תרבותי פרק א

אז למה קראתי לפוסט הקודם "מדינה של נשיאים? האם מוכרת לכם את הבדיחה של נשיא ישראל שפוגש את נשיא ארצות הברית? כשהאחרון מכריז בהתפארות  "אני נשיא של מאתיים חמישים מיליון אזרחים". ונשיא ישראל עונה לו בקור רוח, "אז מה, אני נשיא של שני מליון נשיאים."
אני אישית מאד מודעת לתכונה הלאומית הזאת (כשכל אחד, נחשב בעיני עצמו, מינימום נשיא!). ולפעמים קשה לי להתמודד איתה, הן בגלל האופי האישי שלי והן בגלל הרקע התרבותי שלי. גדלתי על ברכי התרבות הבריטית בנערותי והתקלקלתי (לא כ"כ ברור מה זה אומר התקלקלתי) עוד יותר במשך כמה שנים ביפן.
ובנוסף לזה, אני מרגישה שזה נושא מאוד משמעותי בשבילי כי הוא קשור לנושא של זהות ושייכות. כאשר גרתי ביפן ובצרפת לא שאפתי להשתייך לחברה המקומית ולהיות חלק מהחברה של מדינות האלו. לכן השוני התרבותי היה משהו מאוד מעניין וחלק מהחוויה. לעומת זאת, מיד כשעליתי ארצה רציתי להיות ישראלית, כלומר ישראלית לכל דבר, ולדבר רק בעברית וכולי. אבל זה לא בדיוק מה שקרה. עכשיו כשאני חלק אינטגראלי בחברה, יש לי את האפשרות להתבונן בזה במבט יותר אובייקטיבי.