קשה להיות סופר רוסי... החבר שלי הוא סופר. הוא גר במוסקווה, ואילו אני גרה בגרמניה. פגשתי אותו כשטיילתי בדרום-מזרח אסיה. טיילנו ביחד שלושה חודשים וראינו כל מיני דברים: לטאות גדולות בשירותים נטושים בשמורת טבע בתאילנד, הרי געש ברומו ופאפאנדיין באינדונזיה, למורים חמודים בגן חיות בסינגפור ועוד. היינו גם בכמה סיטואציות מסוכנות. פעם אחת עקצה אותי קרציה ואנטון (קוראים לו כך) הוציא אותה ממני. אנטון היה בן לוויה מעולה: כשפגשתי אותו, הוא היה גר כבר שנה וחצי במזרח-דרום אסיה והיה מסוגל להסתדר היטב באזור הזה. והפכנו לחברים טובים במהלך המסע הזה. אנטון עובד על הספר שלו כבר שלוש שנים. הספר הזה מוקדש למשחק קול שהוא מטפורה לסקס. יש לו כבר 300 דפים רשימות וחומרים לספר, אבל הוא עוד לא כתב אפילו דף אחד של טקסט האמיתי מפני שאין לו עוד קונספציה מושלמת. קשה מאוד להיות סופר רוסי...

אל תלכי למסעדות בגרמניה! אני מטיילת הרבה ובנסעיות שלי כמעט תמיד מחויבת לאכול אוכל שלא עשוי על ידי אנשים אחרים. כשאני חוזרת הביתה, אני מרגישה שאני עייפה מזה, לכן כשאני בגרמניה, אני לא אוכלת במסעדות או בביתי-קפה אני מעדיפה להכין אוכל בעצמי ונהנה שלבסוף אפשר לאכול סלט שאני אוהבת (ולא שאנשים אחרים מכינים לפי המושגיהם על סלט). אבל בשבוע שעברה הלכתי למסעדה צימחונית עם החברה לעבודה שלי הזמנו הרבה אוכל ובסוף הייתי צמאה. בדרך כלל, אני לא מזמינה משקאות במסעדות -זה יקר מדיי וכמעט תמיד המשקאות האלה הן לא טעימות. אני תמיד לוקחת איתי כוס גדול, מבקש במסעדה מים חמים ועושה תה בעצמי. במסעדות בחו"ל, זה תמיד עובד. גם הפעם בקשתי מיים חמים וקיבלתי אותו מהמֶלְצַר. הכל היה נִפלָא. אבל בסוף קיבלנו חשבון וראיתי שיש שם משהו כמו מים מברז שעולה 2 אירו הייתי לא בטוחה מזה, אז שאלתי את הבעל של המסעדה. ופיתאום הוא התחיל לצעוק עלי שאני צריכה לשלם למים מהברז אם אני שותה תה שלי שעשוי מהמים חמים שאני קבלתי במסעדה שלו. אני ידעת שהמסעדות בגרמניה מרוויחים בעיקר מהמכירת משקאות, אבל אנישונאת כשמישהו מכריח אותי לקנות משהו שאני לא רוצה לקנות וכשמישהו צועק עליי. גם אם זה קורה במסעדה שלו. אז החלטתי לעולם לא ללכת למסעדות בגרמניה זה כל-כך נכון שתמיד התחמקתי מהן!