טיול לאילת לפני שלוש שנים, כשבפעם הראשונה הגעתי לישראל, החבר שלי לקח אותי לטיול לאילת. הוא שכר מכונית ונסענו. זה היה בנובמבר, היה יום נפלא, ובדרך עצרנו בנגב כדי להיהנות מהנופים היפים. הגענו לאילת לפנות ערב. חיפשנו את המלון שבו הזמינו חדר, כי לא הכרנו את העיר... מצאנו, זה היה בית קומתיים, בחצר היו צמחים ושולחן לטניס. בחדר החלפנו בגדים והלכנו לטייל בעיר ולחפש מקום כדי לאכול. ליד גשר פגשנו אנשים שפירסמו מסעדות. אחד מהם צעק בקול יותר רם מאשר אחרים, אז הלכנו למסעדה, שהוא השתדל למענה כל-כך. במסעדה טעמתי מדגים ופירות ים נהדרים. למחרת קמנו מוקדם בבוקר, נכנסו לבית קפה, לקחו שייקים וכמה לחמניות ורצו לספינה, כי היה לנו טיול הוזמן בים סוף. הספינה הייתה עם תחתית מזכוכית, ויכולנו לראות קרקע של ים, דגים ואלמוגים, היה יפה מאוד. שטנו כשעה, אחר-כך נסענו לפארק המצפה התת ימי. ראינו כל-כך הרבה דגים שונים בכל הצבעים, אלמוגים, מדוזות... ביום השלישי של הטיול הייתה לי אפשרות לראות כל הזה בים, כי בבוקר עשינו מיני קורס צלילה ובעוד שעה כבר היינו מתחת לפני המים עם מדריכים. בערב חזרנו למרכז הערץ מאילת. זה היה טיול שאני לעולם לא אשכח

(3) אגדה אירית עכשיו אסביר" - ענה פיאורגל. "התחיל מזה שהראתי אצבע אחת, וזאת אמרה שאלוהים הוא אחד. הגאון הזה הראה שתי אצבעות, וזאת אמרה שלא צריך לשכוח אל בן אלוהים ועל רוח הקודש. אני הראתי שלוש אצבעות בשאלה - האם יוצאים לך שלושה אלים?.. הוא מייד הראה לי את אגרופו ואמר שאלוהים אחד בשלוש פנים. אכלתי דובדבן אדום ואמר שהחיים מתוקים, ואילו היריב שלי בלע חזרזר ירוק ואמר שהחיים כלל לא מתוקים, אבל הם טובים בזה שיש להם חמוצית. הוצאתי תפוח וזאת אמרה שהשי הראשון לאנושות היו פירות, והגאון הזה הוציא לחם כדי להזכיר שאדם היה צריך להשיג אותם בזעת אפיו. אז נגסתי בתפוח ואמר - מה אתה תגיד על זה?.. אבל הוא לא נבוך וזרק את הלחם לראשי ואמר שדווקא תפוח היה הסיבה להחטא הקדמון של אדם." ופיאורגל המנוצח עזב את הארמון עם בושה. אז המלך פנה לג'וני שתום עין (שכחתי שהוא היה שתום עין), שנראה מופתע מאוד מהסיפור של פיאורגל, וביקש ממנו להסביר את הדו-קרב. "בבקשה, זה פשוט מאוד. קודם הרמאי הזה הראה לי אצבה ואמר שיש לי רק עין אחת. כעסתי והראתי שתי אצבעות ואמרתי שהעין שלי עולה שתי עיניו. הוא הראה שלוש אצבעות כדי להגיד לצופים - תראו, יש לנו שלוש עיניים לשנינו. איימתי לו באגרופי כדי שהוא ידע מה יחכה לו עם הוא לא יירגע. אז הוא אכל דובדבן ואמר שהוא מצפצף עליי, בלעתי חזרזר ואמרתי שגם מצפצף עליו עם כל הקרביים שלו. כשהמנוול הזה הוציא תפוח כדי להזכיר לי שאני רק בן של מוכרת תפוחים, הוצאתי לחם - הדבר הכי כבד שהיה לי. הוא נגס בתפוח ואמר שגנבתי תפוחים מאימי ואכלתי אותם כשהייתי ילד. זאת הייתה טיפה אחרונה, זרקתי את הלחם לראשו והפלתי אותו מרגליו. הנה ניצחון.

(2) אגדה אירית. פיאורגל וג'וני ישבו זה מול זה. המלך צילצל בפעמון, והדו-קרב התחיל. הם היו צריכים להשתמש רק בסימנים, בלי מילים, אז פיאורגל הראה אצבע אחת. ג'וני הראה שתי אצבעות, לזה פיאורגל הראה שלוש אצבעות. ג'וני איים באגרופו בתגובה. פיאורגל הוציא דובדבן אדום ואכל אותו, וג'וני בלע חזרזר ירוק. הצופים ראו שג'וני כעס מאוד וחשבו שהוא מפסיד. אבל הדו-קרב נמשך. פאיורגל הוציא תפוח, וג'וני הוציא מהבגדים שלו חצי כיכר לחם, הוא היה פשוט בטירוף, ואילו פאיורגל נשאר רגוע. פאיורגל נגס בתפוח ובאותו זמן ג'וני זרק את הלחם לראשו של פיאורגל ואפילו הפיל אותו מרגליו. כל ההוגים המלכותיים קמו בחופזה כדי לתפוס את ג'וני, אבל פיאורגל היה יותר מהיר מכולם. הוא ניגש אל ג'וני ולחץ את ידו, אחר-כך פנה לצופים והופיע: "רבותי! בפעם הראשונה נוצחתי! אבל אני מתגאה שנוצחתי על-ידי הגאון בלתי-חוזר הזה!" אף אחד לא האמין לאוזניו. המלך ביקש מפיאורגל להסביר על מה הם דיברו בסימנים. המשך יבוא.

(1) אגדה אירלנדית. זאת האגדה שאני אוהבת מאוד, אני חושבת שהיא מעניינת וחכמה. השם שלה "המדען פיאורגל", משהוא כזה. קראתי אותה מזמן ברוסית ועכשיו אנסה למסור את המשמעות שלה וזה לא קל בשבילי. ובכן, באירלנדיה היו הרבה מדענים, והיה ביניהם המדען והפילוסוף הגדול ביותר, בשם פיאורגל. זמן רב הוא גר בחוץ-לארץ, שם הוא כל הזמן היה מזמין לדוקרבות פילוסופיים מדענים ותמיד היה מנצח. ככה הוא נהיה לאיש מפורסם מאוד. יום אחד הוא הופיע שרוצה לחזור למולדת ולהזמין לדוקרב את המדען הטוב ביותר של אירלנדיה. המלך האירלנדי והמדענים שלו נבהלו מאוד ואף אחד לא ידע מה לעשות. אז המלך נזכר באיש עני וחסר-השכלה, אבל חכם מאוד, בשם פטריק כהה. המלך הזמין אותו לארמון ושאל את הייעוץ שלו. פטריק חשב וענה שאם כל המדענים בארץ מפחדים להיפגש עם פיאורגל, אז צריך להזמין את האיש הטיפש ביותר, רק לו יש סיכוי לנצח. המלך התפלא, אבל עשה את מה שפטריק אמר. מצאו את האיש הטיפש ביותר בארץ (זה היה ג'וני, בן של מוכרת תפוחים) והביאו אותו לארמון, הלבישו אותו בגלימה, בכל זאת הוא לא היה דומה למדען בכלל. הדוקרב הפילוסופי בין פיאורגל ובין ג'וני היה צריך להיות בלי מילים, רק באותות... פיאורגל הגיע לארמון, בעל ביטחון עצמי מאוד. בארמון היו הרבה צופים וכולם דאגו לג'וני והיו בטוחים שהוא יפסיד בהכרח. המשך יבוא.

התחביבים שלי אני לא חושבת שיש לי הרבה תחביבים, אבל אני תמיד עסוקה במשהו... לא יודעת פשוט לשכב ולנוח. אני אוהבת לקרוא ספרים, במיוחד פנטזי או קלאסיקה, או משהו מחוכמה יוונית. אני גם אוהבת מאוד אגדות אירלנדיות. אני מקשיבה למוזיקה בכול מקום, אפילו בעבודה. סריגה גם מוצאת חן בעיניי, אני סורגת מהר וטוב, אבל לצערי, לא תמיד יש זמן בשביל זה. קודם שיחקתי במשחקי מחשב, אבל עכשיו זה לא מעניין לי, אולי אני מזדקנת. קודם גם ציירתי יפה, במיוחד דיוקנאות, ועכשיו לא בא לי לצייר בכלל. אולי זה מפני שאני צריכה לעבוד, ללמוד עברית, לעשות עבודת בית ועוד... יש לי חלום - בעתיד, אחרי שאלמד עברית ואמצא עבודה במקצוע, אני רוצה להירשם לאיזשהו סטודיו אומנותי ולצייר שם פשוט לנפש. נזכרתי שאני גם אוהבת ללכת לקולנוע, ואילו בעלי לא אוהב לצפות בסרטים, חבל. אולי בעתיד ארכוש בחברות ואלך איתן. לא מזמן הבנתי שהתחביב האהוב ביותר שלי זה לתייר. אני מעריצה לנסוע באוטובוסים או ברכבת, להגיע לנמל תעופה, לטייל שם ולטוס במטוס.

על המטבח הישראלי ועל מסעדות. כשהגעתי לישראל, רציתי להכיר את המטבח הישראלי. בעלי הוביל אותי למסעדות ולבתי קפה, טעמתי חומוס, פלאפל, סביח, בורקסים ועוד ועוד... הכול זה מצא חן בעיניי מאוד, אף פעם לא טעמתי משהו דומה ברוסיה, אף על פי שבמטבח הרוסי יש המון תשבילים טעימים. אז התחלתי להתרגל לאוכל החדש. בהתחלה התגעגעתי למזון רוסי, אבל גיליתי שבישראל יש חנויות רוסיות, שבהן אפשר למצוא למשל טבורוג, גרינים או את הדובשניות האהובות שלי. הייתי גם מופתע שאפילו בחנויות ישראליות מוכרים מזונות כמו כוסמת, כי תמיד חשבתי שאוכלים אותה רק ברוסיה. בבית אני בדרך כלל מכינה תשבילים מהמטבח הרוסי או האירופי, ואילו תשבילים ישראליים אני מעדיפה לאכול במסעדות. אבל לפעמים אני מרגישה אכזבה שם. אף פעם לא פגשתי סלט טעים במסעדה... אני אוהבת סלטים מאוד ומזמינה אותם כל הזמן, אבל יש לי הרגשה שהטבחים, שמכינים סלטים, לא משתדלים בכלל, פשוט לוקחים מה שיש להם וזורקים על צלחת. על בשר ודגים אני לא יכולה להגיד שום דבר רע, הם תמיד נחדרים. אני עדיין לא מבינה, למי הם מכינים את כל המנות הענקיות האלה - שני אנאשים יכולים בקלות לשבוע ממנה אחת במסעדה. אני כבר לא אומרת על סלטים שונים בצלחות קטנות, שמביאים לפני הארוחה... גם יש לי בעיה עם קינוחים - הם כמעט תמיד משוקולד! ואני לא אוהבת שוקולד, לכן אין לי מה לבחור. בכל זאת, אני אוהבת את המטבח הישראלי ותמיד הולכת למסעדות עם בעלי בשימחה.

יום ההולדת הטוב ביותר שלי הייתי בת עשרים וחמש וגרתי ברוסיה. החלטתי לערוך מסיבה בדירה שלי ולהזמין אורחים. בתקופה הזאת לא תדיר הזמנתי אורחים או נפגשתי עם החברים שלי, כי עבדתי קשה מאוד ולא היה לי זמן בכלל. אבל חשבתי שביום הולדת לא צריך להיזכר בעבודה, אלא לנוח ולחגוג. המסיבה הייתה ביום-חופש במרץ. אני זוכרת איזה יום יפה היה - האוויר רק התחיל, היה קר והאדמה הייתה מתחת לשלג, אבל השמש הייתה כבר בהירה וחמה, והדירה שלנו הייתה מלאה קרניים שמש. מהבוקר התכוננתי למסיבה בשימחה - קצת ניקיתי בבית ואני עם אימי התחלנו להכין ארוחה חגיגית (סלאטים שונים, עוף עם תפוח אדמה בתנור ועוד), פתחנו לפתן טעים, שמנו על השולחן פירות יפים. האחים שלי התלבשו בבגדים יפים וצפו בטלוויזיה. אחרי הצהריים התחילו להגיע האורחים. החברה הכי טובה שלי הגיעה הראשונה, אנחנו דיברנו, צחקנו ושיחקנו עם החתול שלי. החבר שלי עם מצלמה היה מצהריים איתי והוא צילם אותנו. אחר-כך הגיעה החברה שלי עוד אחת עם החבר שלה, אחר-כך שתי בנות הדודות שלי (התאומים, הן שרות בכנסייה). כולם נתנו לי מתנות, בירכו אותי ואיכלו לי את הטוב ביותר. התישבנו בעד השולחן, התכבדנו, דיברנו והתלוצצנו,בנות הדודות שלי שרו ברכה כנסייתית לחיים הארוכים שלי. הייתה ביניינו אווירה יפה של שימחה ולבביות, אני שכחתי על הבעיות שלי ועל העבודה. זה היה באמת יום מעולה ואני זוכרת אותו כמו עכשיו.

על העבודה שלי אני גרתי בישראל כבר במשך שבעה חודשים, כשהחברה של בעלי התקשרה והציעה לי לנסות לעבוד כמטפלת לאישה מבוגרת רוסייה אחת. חשבתי קצת והסכמתי. הגעתי לבית של האישה, דיברתי איתה בפעם הרשונה והיא מצאה חן בעיניי כל כך. היו לה קשיים עם הליכה, היא הייתה בת יותר משמונים שנים, אבל הזיכרון שלה היה במצב מעולה. אני עובדת איתה גם עכשיו, והיא לפעמים מספרת לי על הנערות שלה ומה היא עשתה במשך מלחמת העולם השנייה. אני הולכת אלייה ארבע פעמים בשבוע ועובדת במשך שעתיים ביום. אני נותנת לה ארוחת בוקר, עושה קפה, אחר-כך אנחנו הולכות לטייל בחוץ. היא לא יכולה (אני חושבת שהיא יכולה, אבל מפחדת) ללכת בעצמה, לכן אני מסיעה לה בכיסא גלגלים. זאת לא עבודה קשה וזאת הייתה הזדמנות טובה בשבילי להרוויח קצת כסף ולמצוא מישהו כדי לתקשר, כי חוץ מבעלי אין לי אם מי לדבר, כל החברים שלי נשארו ברוסיה. בעוד כמה זמן התקשרו לי מהעבודה והציעו לקחת עוד שתי נשים מבוגרות ואני הסכמתי. הכרתי אותן והבנתי ששוב התמזל מזלי. כולן תמיד נהגו בי מצויין. בעבודה שלי אני עושה דברים שונים - מנקה דירות, עושה קנייות, תופרת, הולכת לבתי חולים ובתי מרקחת ועוד... היה לי קשה להתרגל לעבודה כזאת, כי ברוסיה .אני ישבתי במשרד מול המחשב בעבודה. אבל אני חושבת שהעבודה שלי עכשיו יותר טובה לבריאות ואני פשוט נחה אחרי שנים במשרד

לגבי למודי העברית שלי. התחלתי ללמוד עברית לפני שנתיים, כשבאתי לישראל. בהתחלה חשבתי שאלמד את השפה באולפן, לכן למדתי רק אלפבת. הגיע סתיו וניסיתי להירשם לאולפן. לא הצלחתי והחלטתי ללמוד בבית. זה היה לא קל, לא היו לי אנשים, שיכולתי לשאול אותם לגבי עברית, וגם עכשיו אין. בעלי גר פה הרבה שנים ומדבר עברית, אבל הוא לא יודע חוקי דקדוק והרבה מילים, שלא משתמשים בהן בדיבורים שגרתיים. לכן יש לי בעיה כשאני לומדת מילים חדשות. במילונים שלי יש כמה מילים בעברית למילה אחת ברוסית, ואני לא יודעת מה ההבדל ביניהן ומתי להשתמש בהן, וזה חשוב לי. למשל, אני רוצה לגלות איך להגיד כשה אתה צריך משהו. חפשתי במילונים ורשמתי במחברת 'להיזקק', 'להזדקק', 'להיצרך', 'להצטרך'. עכשיו אני מסתכלת על זה ומבינה שזה לא יעזור לי, כי אני לא יודעת איך להשתמש בזה! בעלי אומר שזה ייקח זמן, שאני אצליח להבין יותר מוקדם, אבל אני רוצה לדעת עכשיו ולא חושבת שאני מבקשת הרבה. חוץ מליודי מילים חדשות, אני מקשיבה לרדיו הרבה, קוראת ספרים לילדים, מדברת עברית עם בעלי וכותבת סיפורים פה, באתר הזה. הכי קשה בשבילי זה להבין מה אנשים אומרים, במיוחד אם הם מדברים מהר - אי אפשר להבין כלום בכלל. הכי פשוט - לקרוא או אפילו לכתוב. אני באמת רוצה לדעת עברית טוב, לקרוא ספרים, ללכת להצגות בעברית... אני מקווה שעוד מעט אצליח בזה